פסיכותרפיה אמון, אמונה ותקווה.
״מילים כדי לומר זאת״ – המפגש הטיפולי הבינאישי זוהי חוויה מיוחדת במינה כשהמילים מצטרפות לחוויה, מצליחות לבטא את ההתרחשות הפנימית ופוגשות את האחר במגע שמאפשר תנועה רחבה יותר. או אז מתפתח דיאלוג כמו בפינג פונג, שהולך ומתרחב בין הנותן והמקבל וחוזר חלילה בברית של אמון אמונה יחסים ותקווה.
קטע משיחה שריגש אותי וגרם לי לשוב ולהרהר בעומק המשאלה והתקווה אתה אנשים מגיעים לטיפול פסיכולוגי שוב ושוב, היא כששאלתי במהלך שיח טיפולי מה את מייחלת ורוצה שיקרה בטיפול?
והתשובה שקיבלתי הייתה מבחינתי צרור של סימני דרך ותמרורי אזהרה איך כדאי ונכון להיות שם בשביל אותה מטופלת באופן שהכי ייטיב אתה.
ב. ביקשה שאיכות המפגשים תהיה קרובה לחוויה שלה כמטופלת.
שאעקוב יחד אתה עקב בצד אגודל בתכנים שמביאה למפגשים ואשמור על מרחק מתאים בין התוכן לבין החוויה כפי שהיא חווה ומרגישה אותה כדי שלא אהיה לפניה או מאחוריה אלא לצידה וביחד אתה.
שהשאלות שאשאל יאפשרו חוויה של התבוננות ושיתוף, קשר וגשר אליה ואל עולמה על פני פירוש מרוחק ומנוכר.
ב. ביקשה שהמגע הנפשי יהיה נעים ומכיל באופן שהיא תרגיש שהיא מסוגלת לעשות עבודה שמיטיבה עם החרדות שלה ומאפשרת לה לשמור על עניין וקשר בתוך עצמה ועם אחרים מבלי להיעלם בסבך של פעילות אינסופית שיכולה לרוקן אותה.
היא הוסיפה שחשובה לה הבטחה להיות שם בשבילה כל עוד היא רוצה וצריכה. בעברה, אנשים נעלמו מחייה בעיתוי שלא היה נכון בשבילה. וזה השאיר אותה חבולה, זקוקה ונדחפת להיות במקום אחר מזה שהיה נכון לה.
התרשמתי כי הסיפור של ב. הוא להתמודד עם ״הדבר״ הזה שמאיים כשנוצר רווח לא מתאים.
שהיא באה אלי לטיפול פסיכותרפיסטית ממקום חרד וסקפטי שפוחד להינטש בטרם עת והיא לא יודעת אם היא יכולה לסמוך עלי שאבטיח לה ביטחון, יציבות, ורוגע בקשר ובתוכה לאורך זמן.
התרשמתי כי ב. מחפשת ״בית״ בטוח לשכון בו הן במובן הפיזי והן במובן הרגשי שייתן לה משמעות וסיפוק.
אתגרים לא קטנים עומדים לפתחנו כשהמפתח להם הוא במשאלה של המטופלת למושקעות אימהית ראשונית ובנכונות שלי להתמסר לתהליך ולהיות לה לאם ולבית במסע המשותף.
עין רואה, לב שומע ומבין הם מאבני הדרך של הפסיכותרפיה בדרך לריפוי עצמי ואמונה בטוב.
