הכוונה בלהסיר את הכיסוי ולהוריד את המסכה

שגרת הקורונה על שלל המסכות הגוונים והצורות שמציפים אותנו בכל מקום, בעבודה, במרחבים הפתוחים, בקליניקה ועוד.. חידדה בין אם הקשבנו לעצמנו ובין אם ניסינו להתעלם מקולות הזמזום, עם אילו ״מסכות״ האחר ואני המטופל והמטפל מגיעים לחדר.

מי בוחר להגיע עם מסכה ולאמץ אותה ?ולחילופין מי מבקש להוריד המסכה ואינו מבין מדוע יש בה עדיין צורך ואצל מי החרדה??

זו מציאות שבכל מקרה מייצרת אי נוחות וסחרחרת אצל כולנו בגלל מרחב האפשריות והסגנונות שהיא מייצרת – שני מטר שלושה מטר, קרוב רחוק, בפנים בחוץ, התכנסות בחדר המנעות מהתכנסות, חזרה לשגרה המנעות ושמירה.

נדמה לנו שהחיים חזרו למסלולם ובכל זאת במפגש האנושי הישיר ללא זום ומסכה אני פוגשת אנשים המתארים חוויה של אובדן, הצטמצמות, התכנסות, העדר חשק, הצפה, תכניות שנקטעו ועדיין לא חזרו, מעברים חדים, פער וקושי גדול בין החוויה הפנימית המטלטלת לחוויה החיצונית שמבקשת ארגון וסדר ולהיות בסדר! סוג של חיים כפולים שיוצרים הצפה, עומס, תסכול וחרדה סביב החוויה של אובדן השליטה.

יוצא אפוא, שאמנם מדדי הקורונה וכמות הנדבקים  נמצאים בירידה. אך הצריבה שהיא הותירה בנפש עדיין בעיצומה. ולכן, כל אחד ואחת מאתנו ממתין לקצב והסדר הראויים לו על מנת לשחרר המסכה ולגלות ארשת הפנים וזה לגמרי בסדר.