מי הזיז את הגבינה שלי? בין האישי למקצועי…

בימים טרופים אלה של נגיף הקורונה, הגבינה של כולנו הוזזה נעלמת ומגיחה במקומות אחרים, מי יותר או מי פחות מקרוב ומרחוק, מי 30% ומי 100%, מי שיצא לחופשה ביוזמתו כדי לגונן על עצמו וסביבתו או מי שהוצא לחל״ת ביוזמת מעבידיו כדי לשמור על העובדים, הארגון והסביבה.

כך או כך זה זהו שינוי רחב ומקיף לכל אחד ואחת, שעשוי להיות בטווח המידי עמום ומפחיד, מטלטל ומעורר חרדה, מציף ומרעיש, כואב, אולי קצת מדכא. ועם זאת, הוא דורש מכל אחד מאתנו, מבוגר כילד, בקצב שלו, להתאפס ולהתארגן מחדש ברמת הפרט והחברה ולהוציא מזה את הכי טוב שאפשר.

אין זה אומר שהמסע והשינוי הוא בהכרח קל, אבל כמו בכל מסע המוכר לכולנו, הוא עשוי לפתוח אפשרויות נוספות לחיפוש, שיטוט, התארגנות ויישום.

וזו  לא רק קלישאה או לחיצה על המקלדת. לכל אחד מאתנו יש משאבים והתנסויות שרכשנו לאורך הדרך. אלה לא יוצאים לחופשה עם החופשה הכפויה הזו. הם  אולי משנים צורה או כיוון אבל הם ממשיכים להיות לרשותנו בין הפוגה לאתגר, חוסר אונים ואונים, וודאות וודאות חלקית. הכוחות הפנימיים האלה, מאפשרים לשנס מותניים לבחון את הסביבה ולנוע קדימה בדרך הנכונה תוך הכרת המגבלות, ההגבלות ובחינת האפשרויות.

על התקופה מאפייניה והשפעותיה הכלכליות, החברתיות, המקצועיות, הפילוסופיות, התרבותיות, הגלובליות, דובר רבות ועוד ידובר. כעת בנקודת זמן זו, כדי לעבור את התקופה המורכבת הזו ביחד, בבריאות וחוסן נפשי. ממליצה לפנות מקום בתוכנו כמבוגרים, הורים, ילדים, ואנשי מקצוע לשאלות הבאות:

*איפה האירוע הזה תופס אותנו רגשית ומחשבתית?

*כיצד הוא משפיע עלינו, על מצב הרוח, התפקוד ההתארגנות היומיומית, וביום שלמחרת?

*מה הוא מציף אילו זיכרונות מאירועי חירום אחרים?

*מה הם הכוחות  שעמדו לרשותנו אז שיכולים להיות לנו לעזר היום?

*מה יכול להגביר את תחושת הביטחון עכשיו? איזו קירבה, שייכות, ואפשרויות אחרות לתקשורת?

*איך מייצרים את אותה קירבה שייכות והרגלים חדשים במצב בו השגרה המוכרת השתנתה עד לבלי היכר?

רוצה לנסות ולהתייחס לשאלות האלה מתוך נקודת מבטו של ד"ר ספנסר ג'ונסון, בספרו: מי הזיז את הגבינה שלי? ד"ר ספנסר מציע להסתכל על השינויים הקורים בחיים והיכולת להסתגל אליהם דרך ארבעה טיפוסים מרכזיים שכל אחד מהם בוחר באופן מודע או לא מודע להגיב לשינוי הנכפה קרי "קורונה" בדרכים מגוונות ואחרות.

הרחרחן – כמו שאנו למדים מהרשת של הימים האחרונים. ירחרח את הסביבה, ילמד אותה, יבין את השינוי לפני כולם, ינסה לחשוב על פתרונות ולנקוט צעדים כדי לתת מענה לצרכים המהירים העולים מהשטח. ראו הקבוצות הרבות שהתארגנו מעכשיו לעכשיו להפעלה מרחוק כדי לתת מענה לצרכים השונים של אוכל, לימודים, מסגרת של פנאי, סיוע נפשי, בידור וספורט וכיוצא בזה.

הרצרצן – בדומה לדפוס המאפיין אותו ירוץ בראש וראשונה קדימה. ירצה להגיב כאן ועכשיו ומיד, הנוכחות וההמצאות שלו במקום היא על מנת להיות ולתת מענה בזמן אמת. המידיות היא זו שתנחה אותו במעשיו והוא ילמד להשתפר ולקבל החלטות חיוניות ומקדמות תוך כדי גמישות ותנועה.

חיבוט– הוא אותו אחד שמבין כי שינוי יכול להוביל אותו למשהו טוב יותר. אין לו ספק בכך. אבל הוא עדיין מרגיש צורך לעכל ולעבד המידע שהצטבר אצלו, לאסוף התובנות, ולנוע תוך זהירות ושקול דעת מחושבים. הוא אכן ערני וקשוב לנעשה סביבו. אך, הוא אינו ממהר להגיב, בידיעה שנכון לעכשיו כולם נמצאים במשבר וכולם רוצים למצוא את דרכם במבוך. ולכן, חשוב  לקחת נשימה ארוכה ולהמתין.

ליבוט– הוא אותו אדם ששינויים מלחיצים אותו והוא לרוב מעדיף להישאר במקום ולהמתין עד שהאירוע או המצב יחלפו. ברוב המקרים הוא נוטה לחכות להנחיות שיבואו מלמעלה איך וכיצד כדאי לפעול? ממה כדאי להימנע כדי להגן ולהתגונן? היוזמה ממנו והלאה ולא פעם הוא עשוי להרגיש חסר אונים נוכח המצב.

הגם שמדובר בארבעה טיפוסים שונים זה מזה. נכון לראותם גם כמצבים מתחלפים בתוך הנפש שמשתנה מיום ליום, מרגע לרגע, ועם רצון וצורך להסתגל לשינויים. מבוגר או ילד הלומדים לקחת אחריות על ההרגשה הטובה שלהם מפתחים חוסן נפשי לאורך זמן. הימים הארוכים בבית עם בן ובת הזוג, הילדים, ההורים הרחוקים, החברים המרוחקים והפחות נגישים, המסגרות הקבועות שהתערערו, כל אלה ועוד מזמנים כל אחד מאתנו הורים כילדים לנוע בין המצבים השונים, ולמצוא דרך טובה יותר לתקשר, לשאול, להבין, לשפר ולבנות, להתפזר ולנוע, לאסוף ולהחזיק, לאהוב ולחבק גם אם מרחוק, כדי לשפר את ארגז הכלים בחירום ולצאת ממנו מחוזקים יותר בהמשך.

טבעי לרצות לשמור ולהיאחז במוכר והידוע, אך חשוב לא פחות  לאפשר לילדים ולנו המבוגרים סביבה שמאפשרת להשיג שליטה וחוסן, ביטחון, יציבות במה שעוד ניתן ואפשרי כדי להתמודד עם המציאות הזו שנחווית פולשנית, מאיימת ורודפנית, עם יכולת מוגבלת לשלוט בה.