הפוסט הזה נכתב מתוך הבנה שלא כל מי שפונה לטיפול באמת מעוניין בטיפול, מבין את משמעות הפניה והמחויבות המתבקשים ממנו עבור עצמו וכדי להיות מעורב ושותף בתהליך הטיפולי.
בתור פסיכותרפיסטית קלינית, חשוב לי לציין, כי זה לגמרי לגיטימי וטבעי שבתחילת קשר ישנה חרדה מהלא ידוע, בדיקה הדדית של המטופל והמטפל אשר במהלכה שני הצדדים מחליטים אם מתאים להם להמשיך ולעבוד יחד, להעמיק ההיכרות והיחסים או לחילופין לסיים את הקשר.
השאלה היא לא זו, השאלה היא האם אדם שפונה לטיפול מבין את המשמעות של המחויבות, ההתמסרות לתהליך, והנכונות לפנות מקום בתוכו לפגוש את עצמו ואת האחר בתהליך של חשיפה, הסתכלות במראה, כאב והתמודדות.
אנחנו אף פעם לא יודעים איך עובד הקליק ועם זאת, כמטפלים אנחנו מנסים ומשתדלים לאפשר לו להתפתח על ידי הקשבה, רגישות, כבוד, ואמפתיה לאדם ולתכנים הרבים והמגוונים שהוא מביא אתו.
ובכל זאת על מנת שזה יקרה…
?נדרשת מוכנות מצד המטופל לעבור את סף הדלת, לא להיבהל מהחשיפה האישית וההצפה הרגשית ולרצות להישאר ולפתח אמון בקשר ואמונה בתהליך.
?לקחת אחריות על החרדות והפחדים שיש בכניסה לטיפול ובקשר הראשוני.
?להבין שפגישה ראשונית מאפשרת היכרות, מאפשרת לחוש אם הרגשנו מובנים ומוחזקים על ידי האחר ומאפשרת לסמן דגשים ראשוניים מודעים ולא מודעים שהאדם מבקש לטפל בהם, אבל לא מעבר לזה.
?להבין שיש חשיבות למסגרת של שעה, מקום וזמן קבועים. זו לא סתם נוקשות אלא אמצעי לייצב מקום פיזי ורגשי לעבודה פנימית אישית ובינאישית במסגרת עטופה ומוחזקת
?לכן, כדי שמשהו יתפתח לסוג של ברית ורצון לעבודה משותפת חשוב לתת לזה צ’אנס על ידי הגעה של לפחות שניים שלושה מפגשים שנותנים הזדמנות לחוות ולראות מיני תהליך במעבר שבין מפגש למפגש שגם מאפשר רצף וגם יכול להראות התפתחות.
?בשורה התחתונה כדי להיות מסוגלים להיות בתוך התהליך חשוב להרגיש הפחד, הכעס, החרדה, הכאב, המתח, התסכול, הרצון בשינוי, או כל רגש אחר, אשר מלווים המפגשים הראשוניים עד לבניית האמון והביטחון במקום להפנות הבלבול והכאב החוצה ולהגיב בהמנעות ונסיגה.
