לאחרונה יותר ויותר וביתר שאת אני שמה לב כי כל פגישה מתחילה ב…
אין לי מה לומר, מה יש לומר כשבכל יום יש הותר לפרסום מפרק לרסיסים של טובי בנינו. צעירים שרק אתמול למדנו אתם בכיתה, פגשנו אותם במסלול, הם היו אתנו בצוות ההדרכה, נכדים של החברים שלנו, כולם בנינו, חברינו, אחינו. וכעת הם תמונות רצות של פנים מוכרות עם עבר והווה אבל עתיד שנקטע ונגדע בטרם עת!
מה יש לומר?!
מה יש לומר?! זה מרגיש כמו חלום בלהות, כשמתעוררים לבוקר של אזעקות, יירוטים, פיצוצים וכך מתחילים ממשיכים את היום. בין לבין מנסים לא לתת לפחד להשתלט, לאכוף ולעקוף הדרכים המסוכנות ולצאת לדרך כדי לשמור על שפיות ומרחב נשימה.
והילדים, רועשים, מתרוצצים, שואלים, מציירים, משחקים משחקי הדמיה של המציאות, שורקים, מצפצפים, נמצאים בין זום לזמזום בשגרה לא רציפה כשהם מנסים לייצר לעצמם עוגנים של פעילות ואווירה טובה עם האחים והחברים.
מה יש לומר?!
בשגרה בה הילדים בבתים, המבוגרים בין מטלות של עבודה צבא בית סולידריות ומחויבות חברתית, וחוזר חלילה. עובדים חלקית מהבית והמשרד בשעות לא שעות, מתעדכנים ברשתות, נשלפים מהתוכניות הסדורות סביב עוד ידיעה קשה ומתפרצת. והכל כמרקחה באוויר דחוס ומחניק.
מנסים לייצר שגרה, אך קשה לשמר אותה בתוך שגרת חירום מתמשכת שאין לה סוף. החרדה עולה, חוסר הוודאות מכרסם, מצב הרוח מטלטל, ואין סבלנות לכלום חוץ מלשרוד את היומיום ולצלוח אותו.
אז מה יש לומר במצב ההישרדותי והכאוטי הזה?!
ביחד אנו מנסים לעסות לאט ובהדרגה את חווית היומיום, מה פגשו? את מי ראו? למה נחשפו? ממי נפרדו? איזו היכרות יש ביניהם? ואיך זה משפיע עליהם עכשיו?
לעיתים הדרך לסדר העננים והצורך לתת להם מקום כפי שניסחה זאת אחת המטופלות, היא:
- לפנות להם מקום ברגש ובתודעה.
- להיעזר בנשימות ודמיון מודרך כשהמילים מורגשות חסרות וריקות.
- לשתף שיר טקסט שמדייק החוויה בקריאה משותפת ונוכחות פוגשת.
- ולעיתים זו היכולת לשהות יחד בשקט, לפגוש עין חומלת ואוהבת ולהסדיר נשימה לאט ובהדרגה עד שיפציע יום חדש.
וכמו בשירו של עידן רייכל:
יום אחד זה יקרה (והלוואי במהרה)
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.
