בתוך הכאוס, חיפשתי לתת יציבות.

לכאורה כשמתבוננים בדף שלי לאחרונה נראה כי שקעתי לאלמות חסרת מילים ופשר…
האמנם? דווקא עכשיו? לאן נעלמו העקבות? ומה היה חלקי בתוך ״היחד
ננצח״…

הימים היו ימים של הישרדות, אימה, הפתעה, כאוס, דיכאון ושבר שפשטו בכל.
בארגון, בפרטים, בעובדים, במטופלים
ובתוך השבר והאימה היה צורך להתארגן במהרה. לתת מענה אישי ואנושי, מחובר ומחבר בתקופה שבה כל מה שהכרנו נדמה כנשבר לרסיסים.

המעגלים התערבבו, הביטחון האישי והלאומי נסדק, הסיפורים האישיים של אנשים מוכרים ואהובים נגעו בסיפורים הקולקטיביים והלאומיים של אחרים. והצורך, הצורך היה מיידי עוד לפני שהבנתי מה נדרש… להתארגן, לתת כתף, לתת מקום בטוח, להחזיק, לווסת, להרגיע, לאסוף, ולארגן מחדש הרגשות והפחדים, האימה, הכאוס המחשבות המטרידות, המחשבות המעורפלות שעדיין לא היה להם שם.

״נדרשתי ונדרכתי״ מתוך מחויבות אישית ומקצועית לפגוש את המבטים של האחר, לתת להם הרגשה בטוחה, להחזיק עבורם הרגשה של התמודדות בתוך החוסר וודאות וחוסר האונים ולנוע עם הגלים במפגש עם המזח.

היו אלה רגעים אינטנסיביים ושוחקים שלא הייתה בהם פניות רבה מדי לחשוב. אלא, פשוט להתמקד בלזהות את הצורך? ומה אני יכולה לתת?
סביב זה צפו ועלו שאלות אוניברסליות איך שומרים על מיקוד שליטה כשחווים חרדה מציפה מבפנים ומבחוץ? איך ובמה ניתן להאחז ולתת אמון כשרשת הביטחון נשברה והקונספציה קרסה ? במה אפשר להאחז כדי לא לאבד תקווה? ואיך מלמדים אוכלוסיה רחבה להיות השגרירה של עצמה? בעלת חוסן עצמי עם מוקד שליטה פנימי? בידיעה שהיריעה קצרה מלהכיל החורים הגדולים שנוצרו ברשת התמיכה.

הלמידה התאפשרה תוך כדי תנועה והבנה רחבה שחשוב לייצר רגעים של הפוגה שיאפשרו לאנשים להרים את הראש ולראות פני האנשים האחרים בחמלה, הקשבה, הבנה ויחד.

כך נולדו הקווים הפתוחים של זומים רציפים במקום עבודתי, בצד מענה גמיש ונגיש למטופלים, תוך הבנה וקבלה של הסדקים שנוצרו במהלך התקופה הראשונית בגבולות המוכרים שבין המטפל והמטופל.

במהלך החודש הראשון ללחימה, יצרתי מודל ללימוד ולתרגול של חוסן אישי במצבי חירום בצד מרחב פתוח שאפשר לשאול שאלות, להעלות תחושות קשות, לבטא פחדים ודאגות, ולשתף באירועים נקודתיים בחיים השוטפים של חיי היום והלילה בבית ובעבודה.

המעטפת הזו של הזום נתנה למשתתפים מסגרת של קבוצה שנפגשה יחד בהנחיה רכה. ומשבוע לשבוע ביחד הזה התפתחו בהדרגה תחושות של שייכות ביטחון ומוגנות להחזיק המשותף של כולם בצד החוויה הפרטית והאישית.

המשתתפים החלו לדווח על הקלה ועניין במפגשים וראו בהם מקור של תמיכה
וידע להרחיב את גבולות החוסן העצמיים המשפחתיים, החברתיים והלאומיים.

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע ( נתן זך)

כדי להמשיך ולהחזיק תמונה של התמודדות. תמונה של תקוותיות. בתוך הרבדים השונים העמוקים המעוננים והשקופים של חיי היומיום בעת הזו.