בבית שקוראים לו גוף אנשים מדברים את עצמם ומחכים להחשב במונחים של הנפש.
כואב לי הראש, כואבת לי הבטן, יש לי בחילות, אני לא מצליחה להכניס או להוציא שום דבר מהפה, הגוף חלש, מחפש את המיטה כדי לנוח. ואני מרגישה שבסיטואציה הזו יש לי לגיטימציה לקחת ו/ או לקבל פסק זמן להתארגנות מחדש ללא אשמה.
ביטויים אלה של חולשת הגוף בימי פוסט קורונה והקורונה בגלים, עדיין זוכים לתגובה ראשונית של שווה להיבדק, הקורונה עדיין כאן, שוהה במחוזותינו גם אם חמקמקה ונסתרת… ומה על השפעת במעבר בין קור לחום? או מחלה וירלית אחרת שנמצאת ומרימה ראש ללא התראה מוקדמת?
פירושים כאלה ואחרים של המציאות החיצונית נסוגים אט אט מפני המציאות הפנימית של עולם פנימי ויחסים עם הסביבה. במציאות הזו הגוף הינו ביטוי ויזואלי לקונפליקטים פנימיים וחיצוניים, פערים והעדר הרמוניה פנימית, חרדות ופחדים שמלווים את המטופל סביב אירועי היומיום, חרדות האתמול, ואתגרי המחר.
לגוף סיבות משלו ובדרכו הוא מהווה אמצעי לווסת ולהחזיק, להעביר ולהפריש, לפלוט, לשלשל גם אם במחיר של כאב וחולי גופני כדי לתת לנפש ביטוי שהיא מתקשה לתמלל לעכל ולהחזיק בהרמוניה ודיסהרמוניה.
המסלול הזה מהגוף לנפש ומהנפש לגוף מתחיל לקבל ביטוי וצורה בקשר מטופל מטפל כשלא מתקיפים את החיבור שמחכה להחשב.
במצב הזה מתבהר, כי הבחילה, הקושי להכניס או להוציא דרך פתחי הגוף, והרגשת התקיעות מבטאים כנראה את הקושי לבטא, את הקושי להתבטא, להיות מוצף מזרם החיים הפחדים האמונות והאשמות והמטלות שאין להם סוף.
החוט העדין והבלתי נראה השזור מאחורי הסימפטומים האלה נוגע לא פעם בנושאים מפחידים שקשה לנו לחשוב אותם ו/ או מעוררים בנו בחילה ופחד. התחושות האלה מושטחות כ״ היפוכונדריה ״ שמאחוריה ישנה דאגה רבה מה יקרה אם?
מה יקרה אם אתן ביטוי לספקות שלי, לרצונות שלי, למה שחשוב ונחוץ עבורי בנושאים של זוגיות הורות וקריירה בשונה ממה שנחוץ לבן הזוג שלידי ואיתי? האם חוזה ההתקשרות בנינו יופר? ואם כן מה יהא עלי? האם שוב אמצא את עצמי בודדה דחויה חסרה ומחפשת?
בסיטואציה הזו ניתן לומר כי הכאב הפיזי שקיבל גם ביטוי בקושי לזוז, נועד להשתיק ולהסיח את הכאב הנפשי באופן לגיטימי וללא אשמה. וכי האופציה להישאר במיטה נחוותה קלה יותר מהאופציה לזוז, לנהל מו״מ, להוציא ולהכניס ופעמים אף לאמת ולהתעמת עם המציאות הרגשית והחיצונית.