אותו פער שנחווה בתחושה ובחוויה בינינו לבין אחרים. לעיתים הוא מדובר אך לרוב הוא מושתק פנימה ומוצא את דרכו החוצה רק כאשר מתפתחת יכולת בתוכנו להתבונן פנימה, לעכל את הדברים, ואז לסמוך שבאופן שהם יחלחלו החוצה הן יפגשו אוזניים קשובות, לב חושב וראש מרגיש שפתוח לקבל.

אלו הן מחשבות והרהורים שנולדו מתוך שיחה טיפולית בקליניקה על היש והאין, המיוחל והחסר, המרגיש והמשתוקק שמלווה את כולנו כך או אחרת.

זהו אותו פער רגשי שגורם לנו לא פעם לפער בהבנה בין מה שנאמר לנו לבין מה שאנו מבינים ולא פעם משוכנעים שנאמר לנו. פער בין מה שרצינו ודמיינו לקבל בתרחיש הפנימי מהאחר לבין מה שנדמה לנו שקיבלנו בפועל.

הפער הזה, חשוב לציין, הוא לא תמיד מוצדק. אבל זה בכלל לא משנה. ככל שאנו חווים אותו גדול יותר כך הוא גורם לנו סבל רב יותר. התחושה הזו שאנחנו לא מקבלים את המילים הנכונות שאנחנו כל כך צריכים, אותו הלב או הלייק באימוגי, זה שמאשש בעינינו התגובה המתאימה, החיבוק המאשר, והכי חשוב התחושה שאנחנו מובנים בפני האחר כפי שהיינו רוצים שיבין אותנו מבלי שנצטרך להצטדק ולהתנצל. מן הבנה כזו שהיא ללא תנאי.

הפער הזה נוצר כשאנו חשים לא מספיק ראויים ובעלי ערך בפני עצמנו.

כשאנו פוגשים אנשים בעלי ערכים ומיומנויות חברתיות שונים משלנו ומתרגמים את התנהגותם מולנו על פי ערכינו אנו. ואז, מה שמבחינתנו נחווה כקר ומרוחק יכול להיחוות על ידי מישהו אחר כביטוי לקרבה, הערכה, וקשר שיש בו יחסי גומלין המושתתים על הערכה, וכבוד הדדיים.

לכן, כדי שנוכל לפגוש את המסר של האחר המופנה אלינו, באופן שהכי קרוב לפירוש האוביקטיבי, חשוב שנוכל לפגוש את האחר דרך עולמו שלו ולא זה שלנו.

מילים הן חומר משכר הכי קשה וממכר.

לעד לא נגמלים (אהוד מנור)