משפחה ויחסים בין דוריים במסגרת המוסדית

משפחה ויחסים בין דוריים במסגרת המוסדית

 

למרות שהתקופה האחרונה הייתה מלווה באירועים והתרחשויות שכל אחד מהם שווה עצירה ושהייה.
רוצה לחזור לרגע משמעותי אחד בו השתתפתי בשולחן עגול במסגרת  מיזם משותף למחקר ולמידה, בין בית האבות הספרדי,
לאוניברסיטת חיפה החוג לגרונטולוגיה, בנושא משפחה ויחסים בין – דוריים במסגרת המוסדית.

במושבים המקבילים של ״שולחנות עגולים״. התבקשתי להביא הזווית האישית של בת משפחה שהוריה,
ועכשיו אמא, מתגוררים בבית האבות. ולהתייחס להשלכות של המשולש הדייר- המשפחה- והמוסד ויחסי הגומלין ביניהם בטווח המידי ולאורך טווח.

הפוסט הזה, הבשיל בתוכי עד שקרם עור וגידים ונכתב לכבודם של הוריי, ולכבודם של שאר דיירי הבית,
שלחלקם יש עדיין  קול צלול וחשוב שהם מבקשים לבטא. והאחרים יש שאיבדו את קולם, אבל עדיין יש להם, ולבני משפחותיהם,
זהות אישית ורצון חופשי לחיות את שארית החיים באופן מיטבי מלווה במשמעות.

פותחת בתודה, על ההזדמנות שניתנה לי, ע״י מנהלת קשרי לקוחות, אילנית פולק לקחת חלק במיזם. בפנייה שלה אלי, היא גרמה לי לעצור, לחשוב, לסמן,
לאסוף ולשתף בחוויה שהיא אמנם פרסונלית ואישית אבל גם קולקטיבית ואוניברסלית ויכולה לתרום ולהעשיר הידע והחוויה של כולנו בכיוונים שונים.

 

להלן שטחי ההתערבות, הסוגיות והדילמות, הייחודיות לטיפול בהורים מבוגרים, המתגוררים בבית האבות:

 

הכרה וקבלה הדדית של הגורמים השותפים לדייר בבית האבות ושל הדינמיקה שביניהם – חשוב לזכור שמאחורי הדייר בבית האבות ישנה משפחה שנמצאת בחוץ, דייר שחי בדיור המוגן, ובית אבות שנמצא כל הזמן בתוך היחסים הורה ילד ומשפיע עליהם. לכן, זה מתבקש וחשוב להיות בעמדה שמנהלת יחסי המשולש האלה מתוך ברית של קירבה אמון כבוד הדדי ואחריות משותפת להיטיב התנאים של הדייר והמשפחה ולשמר במקביל העקרונות של המוסד.

 

איכות הקשר והזמינות שלו – השלישיה הזו של מוסד וצוות מטפל, דייר, ומשפחה. חשוב שיוכלו לקיים ביניהם באופן זמין ונגיש קשר עם ערוץ פתוח ובלתי נפרד. הן, כדי לשמר הרצף והשיתוף הלוך וחזור. והן, כדי לפתח ולבסס תקשורת אפקטיבית  לפתרון של בעיות ודילמות מחיי היומיום של הדייר במוסד. חשוב לי לציין, כי מהות הקשר הנגיש הזה הוא לא רק  כדי שיהיה דיבור על בעיות וקונפליקטים. אלא גם כדי ליצור תשתית של יחסים שיש בהם אפשרות לשתף ולתווך הודעות ובקשות, עדכונים שוטפים רפואיים ואחרים, מחוות משמחות, והתאמות אישיות.

 

יחסי הגומלין בין ההורה והילד והמשאלות הכמוסות במעבר לבית האבות – ההורה שדר בבית האבות, מבקש בסופו של דבר להחליף את הבית בה׳ הידיעה בבית שישמר במשהו הניחוח והזיכרונות של הבית הקודם.כמו כן, הוא מבקש להרגיש מוגן ובטוח בזרועות הילד שנמצא בחוץ, ומגן על צרכיו ומאווייו אל מול המערכת המוסדית ומגבלותיה. לתפיסתי, ההורה מזהה בילד כתובת וצינור להעביר דרכו מסרים לצוות המטפל שמופקד על רווחתו הפיזית והנפשית. הוא שואב מהילד ביטחון ששומר על פרטיותו והאינטימיות שלו במעבר מהמרחב הפרטי הסגור למרחב הציבורי הפתוח.

 

משא ומתן על שליטה וכבוד עצמי – בצד הצורך להתגמש ולסגל דפוסים והרגלים חדשים שיסייעו בהסתגלות למקום החדש. המבוגר שמגיע לבית האבות, מוצא את עצמו מנהל מאבק על שליטה עם הצוות הרפואי והאחר שמטפל בו. לדייר חשוב להרגיש שגם בקצה של המינימום מינימום יש לו עדיין אפשרות לבחור איך ועם מי לגור במוסד, בחדר בודד או עם שותפים, היכן ואיפה יכבס את בגדיו, באופן עצמאי או במכבסה המשותפת. ואיך יראה החדר הפרטי שלו בניסיון ליצור אווירה ביתית וחמה בסביבה זרה.

 

גמישות וחשיבה מחוץ לקופסה – זהו מסר חשוב לכל הנוגעים בדבר להיות מסוגלים לגלות רגישות והבנה לצרכים של האחר בצד הרצון שהאחר יגלה הבנה והזדהות עם הקושי של הדייר ו / או המוסד. מחד, על המשפחה להבין ולהכיר את נהלי המוסד והקשיים המערכתיים אל מול ההתנהלות האישית. ועם זאת, מצופה מצוות המוסד להיות מסוגל לראיה רחבה, כזו שלוקחת אחריות כוללת ולא רק אדמיניסטרטיבית על מצבים ואירועים משתנים מחיי הדייר ומשפחתו ונותנת להם מענה הולם. בידיעה, שגם בבית האבות החיים ממשיכים להיות דינמיים והצרכים הרפואיים, הנפשיים, החברתיים, התפקודיים של הדייר משתנים לארוך השהות שלו במוסד. לכן, נראה לי חשוב ביותר, בכל פעם מחדש להעריך ולבחון ההתאמה לצרכים. הדייר בבית האבות הוא לא רק עוד חולה סיעודי, או מספר מזוהה. זהו אדם שהיה לו עולם ומלואו קודם לבית ל בית האבות ועם הגעתו לשם הוא השאיר חלקים שלמים ממנו מאחור. זהו אובדן לא קל לדייר שעוזב את ביתו גם אם הוא מבין שאין לו אופציה אחרת במקום ובשלב שבו הוא נמצא בחיים.אני יכולה לומר מתוך התבוננות בהורי ובדיירים נוספים, כי חווית ההסתגלות לסביבה החדשה, יכולה להתרחש כאשר משהו מהתכונות, הכישורים, הכוחות, התחביבים, המאוויים, והאישיות הקודמת מקבלים גם ביטוי בבית האבות.

 

הסטטוס הסיעודי – רפואי הוא לא חזות הכל. חשוב לזכור כי דיירים שמגיעים לבית האבות הם אמנם איבדו חלק מהתפקודים שלהם. אבל, אין זה אומר שהם איבדו את ישותם, את המצפן הפנימי שלהם, או את ההבנה למצבם. בסופו של דבר, הדייר וילדיו מכירים את המצב הרפואי, הם מחזיקים בידע ובניסיון שהצטבר לאורך שנים וידע זה עשוי לשרת ולשמש את כולם אם יודעים לנהל את יחסי המשולש דייר – מוסד – משפחה מתוך שותפות ואינטגרציה. לכן, כל עוד זה אפשרי רצוי וגם כדאי, לתת לדייר את הכבוד הראוי, להיעזר בו ובמשפחתו בידע ובניסיון שהם מחזיקים, ולגייס אותם לשיתוף פעולה כשמדברים אתם ולא מעליהם.

 

חיפוש אחר משמעות עניין ותוכן בחיי היומיום של הדייר בצד ידיעת הסופיות – ההגעה לבית האבות מפגישה את הדייר עם שארית החיים ומה שעוד נותר או לא נותר ממנה. זהו תהליך עצוב וכואב שמלווה בחרדה ומרחף באוויר גם אם לא מדברים על הדברים באופן גלוי. הדרך לשמור על חיוניות בצד ידיעת המוות היא ליצור פעילויות מגוונות בחיי הדיירים המושתתים על סדר יום עשיר ומגוון. תקופת הקורונה במובן הזה טרפה את הקלפים ובו בזמן גם נתנה מענה לבדידות במסגרת המוסד אבל גם חידדה השעמום והעדר במסגרות לשעות הפנאי.

 

סוף דבר – גם

Funny portraits with old grandmother. Senior woman acting as an investigator with the magnifying lense

. מעגל התמיכה של הילד את ההורה חוזר מהילד אל ההורה בזקנתו וההורה מקבל מהילד את כל מה שהוא השקיע בו בילדות. הילד זה העתיד של ההורה לכן הוא מעוניין ורוצה להשקיע בו. וכשההורה מזדקן הוא זוכה  במקרה הטוב לקבל האהבה וההשקעה שהוא השקיע בילדיו ובנכדיו.

למאמרים נוספים  >>  מרגלית כהן