ימי קורונה רצף והמשכיות

ימי קורונה רצף והמשכיות

השאלה שמעסיקה את רובנו בתקופה זו היא מציאת היכולת והמרחב להמשיך ולתפקד, לא לקרוס, לשמור על מרחב פתוח לתנועת חיים תוך שמירה  על קשר, רצף, ויחסים שעוזרים לנו לשמור על חיוניות ויצירה בצד ההגבלות והמגבלות.

כולנו או רובנו, חווים חרדה מצטברת, חוסר סבלנות מתמשך, תחושת דחק, הרגשה שהבידוד, החולה המאומת, ושרשרת החיבורים נחווית אינסופית ומעגלית ועשויה בזמן כזה או אחר לסגור גם עלינו, מכל מיני מקומות בלתי צפויים.

ובתוך החוויה המתמשכת הזו, יום רודף יום, והימים והלילות מעורבבים בין פנים וחוץ, סגירה ופתיחה, בידוד מרצון, בידוד כפוי, שחוזרים על עצמם בשגרה מוזרה ושונה ממה שהכרנו עד כה.

מסביבי אני שומעת המון ״לא בא לי, אין לי חשק, אח״כ, משעמם, אני מרגישה עומס וסטרס, חולשה, אין לי חשק לעשות כלום״ שהם כולם ביטויים סמויים של הקושי הנפשי להתמודד עם מה שמאיים ומפחיד בתוכנו ומחוצה לנו נוכח איומי הקורונה ולא רק.

בנוסף, לקולות המטרידים הללו, הזמזומים והרעשים מבחוץ לא פוסקים. התקלות הטכניות ממשיכות למרות למידת המטריה, והmute לא מצליח להשתיק את קולות הunmute.

שאלות ורעיונות רבים עולים סביב הרצון לווסת ולמתן החרדה, הזעם המצטבר, הרעב והצורך לחיים מלאים, שנדחקו ע״י תחושת דחיסות, שעמום,ומחנק.

*מה עוד ניתן לעשות שלא נעשה עד כה?

*איך להמשיך ולשמר המוטיבציה לחיים והנעה לפעולה בסביבה ותנאים שוחקים ומפחידים כל כך?

*ומי האחראי האשם שדרכו ניתן לנקז התיסכול, להשתחרר ולהתמלא מחדש?

🔸ההורה – שיצא לשגרת יומו והשאיר את בן הזוג האחר עם מטלות אינסופיות בין זומים וזמזומים בלתי פוסקים.

🔸המסגרת החינוכית – שעל אף שחלפה יותר מחצי שנה עדיין מתקשה להתאים את עצמה לצרכים של הילדים והסביבה המשתנה.

🔸הילדים הקטנים – שנותרים שעות מרובות עם חוסר מעש, והצורך של ההורים להיות שם בשבילם ולהפעיל אותם באופן יזום, כהורים וכמורים, כדי לשמור על הנפש, חיוניותה, בריאותה, וצמיחתה ולעודד הנעה לפעולה.

🔸מקום העבודה – שמאפשר קרוב לשנה עבודה מהבית ולכאורה בא לקראת העובד אבל נחווה לא פעם כחודרני, פולשני ולא מבין הסיטואציה הלופתת בין פנים וחוץ.

🔸המדינה – שהבטיחה לקחת אחריות, למגר הנגיף, להשתלט על המצב ועדיין מתקשה להחזיר אותנו לשגרה מוכרת ובכל פעם עם העלאת התחלואה מעלה סגר נוסף.

הכל מרגיש לא יציב, מתחלף, משתנה, חלקי, לעיתים אף מותקף ותוקף!

סדר היום, הרצף, היחסים עם האחר, הקשר, המגע, מקום העבודה, הפרנסה, החינוך, והרשימה עוד ארוכה…

במציאות הזו, הכל כך מתקיפה ומכרסמת בתחושת היציבות והביטחון האישי והציבורי, השאלה שעולה שוב ושוב היא איך ניתן לתעל את נפש האדם כך שהיא תמשיך לנוע ולחפש משמעות מעבר לזמן ולמקום ולמרות הסגר הפנימי והחיצוני.

ישנם כמה דרכים שיכולים לסייע בטווח המידי ולאורך זמן להתמודד עם תחושת הדכדוך והחולשה המתח והסיבולת הנמוכה.

🔅להישאר במגע וקשר – עם הסביבה והעולם החיצון בין בווטאפ זום, או כל דרך תקשורתית אחרת המאפשרים לנו להרגיש שייכות, קרבה, משמעות ותחושה שאנחנו לא לבד.

🔅להיות במגע עם עצמנו – מחשבותינו  ורגשותינו הפנימיים. אנחנו נוטים לחשוב שהתבוננות בתוכנו ועם עצמנו זו חפירה כואבת ומתסכלת שכדאי להמנע ממנה. בפועל הנגיעה בנבכי הנפש עשויה להקל, לשחרר, לגלות הפחדים ולהעצים הכוחות, להגדיל המודעות.

🔅להכיר בשבר, בחרדה, ובאיום – ולהמשיך לנוע מבלי להישאב לתוכם. כל אלה מייצרים תחושה של בטחון במה שעוד נכון ואפשרי עבור כל אחד באופן אישי. ההתוויות הם אמנם כלליות אבל הביטוי עבור כל אחד עשוי להיות שונה ואחר.

🔅לפנות זמן ומקום לעשייה ולמידה – שאנחנו אוהבים ויודעים שיש בהם משהו בונה מגדל ומרגיע עבורנו כגון: כתיבה, קריאה, למידה, ספורט, נגרות, אפיה, ועוד…

🔅להחזיק באמונה ובתקווה  –  שהמציאות והנגיף הם ברי חלוף והם לא יישארו אתנו לנצח כמו כל דבר בחיים.

אמנם המציאות העכשווית מטלטלת ומערערת. אך, גם מעודדת להרהר.  ובמילותיה של אניס נין ״החיים מתרחבים ומצטמצמים בהתאם לאומץ ליבו של האדם״.