fbpx
שגרת חיי הקורונה

שגרת חיי הקורונה

אני מתבקשת שוב ושוב על ידי פייסבוק לשתף במשהו משל עצמי ואני תוהה מה יש לי לומר שעדיין לא נאמר על התקופה המורכבת הזו שמחלישה ומצמצמת, בצורה כזו או אחרת את כולנו, ועם זאת דורשת מאתנו להמשיך ולתפקד, לא לקרוס, לשמור על מרחב פתוח, קשר ורצף חיוניים שעוזרים לנו לשמור את הראש מעל המים!

בחרתי לתאר את שגרת חיי הקורונה כפי שאני חווה אותה בחיי היומיום ובקליניקה דרך ביטויים אנושיים ואישיים הגם שההקשר הוא קולקטיבי.

כולנו או רובנו, חווים חרדה מצטברת, חוסר סבלנות מתמשך, תחושת דחק, הרגשה שהבידוד, החולה המאומת, ושרשרת החיבורים נחווית אינסופית ומעגלית ועשויה בזמן כזה או אחר לסגור גם עלינו, מכל מיני מקומות בלתי צפויים.

ובתוך החוויה המתמשכת הזו, יום רודף יום, והימים והלילות המעורבבים בין פנים וחוץ, חוזרים על עצמם בשגרה מעיקה, זרה ולא מוכרת הפוגעת בתחושת הביטחון והיציבות של כולנו.

מסביבי אני שומעת המון ״לא בא לי, אין לי חשק, אח״כ, משעמם, אני מרגישה עומס וסטרס, חולשה, אין לי חשק לעשות כלום״ שהם כולם ביטויים סמויים של הקושי הנפשי להתמודד עם מה שמאיים ומפחיד בתוכי ומחוצה לי, נוכח איומי הקורונה ולא רק.

ובנוסף לקולות המטרידים הללו, הזמזומים והרעשים מבחוץ לא פוסקים. התקלות הטכניות ממשיכות, והmute לא מצליח להשתיק את קולות הunmute.

עולים הרבה שאלות ורעיונות, איך וכיצד ניתן לווסת ולמתן החרדה, הזעם, הרעב, השעמום, הדחיסות והמחנק.
*מה עוד ניתן לעשות שלא נעשה עד כה?
*איך להמשיך ולשמר מוטיבציה, חיים, והנעה לפעולה בסביבה ותנאים שוחקים ומפחידים כל כך?

*ומי האחראי האשם שדרכו ניתן לנקז התיסכול, להשתחרר ולהתמלא מחדש?

🔸ההורה – שיצא לשגרת יומו והשאיר את בן הזוג האחר עם מטלות אינסופיות בין זומים וזמזומים בלתי פוסקים.
🔸המסגרת החינוכית – שעל אף שחלפה חצי שנה עדיין מתקשה להתאים את עצמה לצרכים של הילדים והסביבה המשתנה.
🔸הילדים הקטנים – שנותרים שעות מרובות עם חוסר מעש, והצורך של ההורים להיות שם בשבילם ולהפעיל אותם באופן יזום, כהורים וכמורים, כדי לשמור על הנפש ולעודד הנעה לפעולה.
🔸מקום העבודה – שמאפשר עבודה מהבית ולכאורה בא לקראת העובד אבל נחווה לא פעם כחודרני, פולשני ולא מבין.
🔸המדינה – שהבטיחה לקחת אחריות למגר הנגיף ולהשתלט על המצב ועדיין מתקשה להחזיר אותנו לשגרה מיטיבה.

הכל מרגיש מותקף ותוקף!
סדר היום, הרצף, היחסים עם האחר, הקשר, המגע, מקום העבודה, הפרנסה, החינוך, והרשימה עוד ארוכה..

במציאות הזו, הכל כך מתקיפה ומכרסמת בתחושת הביטחון האישי והציבורי, עולה השאלה איך ניתן לתעל את הנפש כך שהיא תמשיך לנוע ולחפש משמעות מעבר לזמן ולמקום ולמרות הסגר הפנימי והחיצוני.

יש כמה דרכים שיכולים לעזור לנו להתמודד עם החולשה המתמשכת ולהפחית המתח והחרדה.

🔅להישאר במגע וקשר – עם הסביבה והעולם החיצון בין בווטאפ ובין בזום המאפשרים לנו להרגיש שייכות, קרבה,  ותחושה שאנחנו לא לבד.

🔅להיות במגע עם עצמנו – מחשבותינו  ורגשותינו הפנימיים. אנחנו נוטים לחשוב שהתבוננות בתוכנו ועם עצמנו זו חפירה כואבת ומתסכלת שכדאי להמנע ממנה. בפועל הנגיעה בנבכי הנפש עשויה להקל, לשחרר, לגלות הפחדים ולהעצים הכוחות, לגדל.

🔅להכיר בשבר, בחרדה, ובאיום – ולהמשיך לנוע מבלי להישאב לתוכם. מייצר תחושה של בטחון במה שעוד נכון ואפשרי עבור כל אחד באופן אישי. ההתוויות הם אכן כלליות אבל הביטוי עבור כל אחד עשוי להיות שונה ואחר.

🔅לפנות זמן ומקום לעשייה ולמידה – שאנחנו אוהבים ויודעים שיש בהם משהו בונה מגדל ומרגיע עבורנו כגון: כתיבה, קריאה, למידה, ספורט, נגרות, אפיה, ועוד…

🔅להחזיק באמונה ובתקווה  –  שהמציאות והנגיף הם ברי חלוף והם לא יישארו אתנו לנצח כמו כל דבר בחיים.

אמנם המציאות העכשווית מטלטלת ומערערת. אך, גם מעודדת להרהר.  ובמילותיה של אניס נין ״החיים מתרחבים ומצטמצמים בהתאם לאומץ ליבו של האדם״.

כתיבת תגובה