במקור בספר משלי ההתייחסות היא לפנים המסתכלות לתוך מי הפנים שנמצאות בעיניו של הזולת, ובמצב הזה הן רואות לא רק את פניו של הזולת, אלא גם את פניו של המסתכל עצמו, המשתקפים במים. בהשאלה רוצה להתייחס לפנים הרבות שיש לאדם עצמו כשהוא מתבונן בעצמו וכשאחרים מתבוננים בו. מה עולה? אילו פנים? ומה ניתן לגלות בגילוף הרב שכבתי של הפנים? לכולנו פנים קבועים זורמים ומתחלפים, עולים ויורדים, לובשים הבעה ופושטים אחרת בהתאם לנסיבות למצבים ולאירועי חיים משתנים. לעיתים הפנים נבונות ושמחות ופעמים הם עצובות כעוסות ונפחדות. לעיתים הם מתוחות חזקות ונחרצות ופעמים הם נפולות חלולות וחסרות. יש מצבים בהם הפנים מגלים טפח ובפעמים אחרות הם מסתירים טפחיים. הכל לפי המצב, העניין, השורשים המשפחתיים וההקשר האישי החברתי התרבותי והתעסוקתי בו הפנים למדו לתת ביטוי ולקבל ביטוי לראות ולהיראות כל פעם מחדש כשהם נושאים אותנו הלאה כנהר זורם. כשאנו מביטים בפנים של עצמנו ובפנים של זולתנו, תמיד תמיד ישנו חלק בפנים שהוא מוכר וידוע, גלוי לעין, ניבט מהמראה. וחלק אחר הממתין להיחשף, לצאת החוצה, לקבל ביטוי, אחר וחדש המוסיף רובד נוסף על הקיים והידוע. בהשאלה לטיפול: הפנים הם תוצר של שכבות אישיות ובינאישיות שהתעצבו דרך מפגש מתמשך עם אנשים ואירועים קרובים ורחוקים, מוכרים יותר או פחות, משמעותיים ומזדמנים שהיה להן חלק משמעותי בחיינו השאירו עקבות בתוכנו והם כנהר זורם אצלנו בפרספקטיבה של זמן מקום ותודעה. יש פעמים שאנחנו נהנים ממה שאנחנו רואים במראה. ובפעמים אחרות אנחנו נאבקים למצוא אלטרנטיבות, להרחיב את הפנים. בטיפול אנחנו לא מגלים, ברוב המקרים אנחנו מכירים את עצמנו יותר מכל אחד אחר. בטיפול אנחנו חושפים ומאפשרים לנסח בקול את מה שאנחנו יודעים. היכולת לנהל השיח הזה פותח מרחב חדש בו הוא מזמין אותנו לבחון מי אנחנו, מה שיש בנו ומה עדיין  צפוי לנו. בנוסף, הוא מאפשר לנו לקבל פרספקטיבה ריאלית על החיים, מהותם, ורבגוניותם. מבינים שלא הכל אישי ובינאישי וישנם תהליכים שהם אוניברסאליים.