את/ה משכנע/ת את עצמך שהזמן יעשה את שלו והכאב הזה יעבור. אבל כמו ברפואת הגוף, כך ברפואת הנפש. ללא התערבות של איש מקצוע והדרכה בדרך הטיפול- הזמן לבדו לא יעזור…

חיי אדם מיטלטלים בין הזמן הסופי והזמן האינסופי. הם נמצאים במתח שבין שני הקטבים. בין הקוטב המאמין ש"הזמן הוא מרפא לכל מכאובי לב", "הזמן יעשה את שלו". לבין העמדה הרואה בזמן אלמנט חמקמק, נוכח ובלתי נראה, המבקש לומר לאדם אי אפשר, לא עכשיו, לא כדאי, מפחיד, בדרך מתוחכמת וחכמה הדוחפת אותו באופן לא מודע לוותר על רגשותיו כאביו וצרכיו ולרצות לא לטפל בהם בזמן.

מתח זה מקבל ביטוי גם בתיאוריה של פרויד האומר: כי חיי אדם נמצאים תמיד בהשפעת שני כוחות. הכוח להתמיד מול הכוח לשנות. ובתוך כל אחד מאתנו קיים כל הזמן דיאלוג ומאבק תמידי בין שני הכוחות האלה שהם מנוגדים זה לזה ודוחפים זה את זה פעם למעלה ופעם למטה.

עדות נוספת למתח הזה אנו מוצאים בספרו של ספנסר גו'נסון: "מי הזיז את הגבינה שלי" המתאר מתח ודיאלוג בין טיפוסי עכברים שונים המחפשים גבינה שכבר איננה בנמצא. "ליבוטי וחיבוטי" המייצגים קולות גם בתוכנו מבקשים להעביר את המסר של לא לזוז, כדאי להמתין, הזמן יעשה את שלו והגבינה שנעלמה עוד תשוב ותופיע, לכן כל שנותר הוא להמתין בסבלנות. לעומתם האובייקטים "רצרצן ורחרחן" מייצגים מסר הפוך שהזמן לכשעצמו לא עושה את שלו ויש לנקוט עמדה אקטיבית ויזומה אם רוצים לטפל בכאבים והחסמים.

הפילוסופים היידגר ודנטה הגדירו את ממד הזמן כמורכב משני שעונים:

שעון ביולוגי יומיומי, ושעון הווייתי אינסופי –  הזמן האנושי הלא מדיד.

השעון הביולוגי –  מסודר קצוב ידוע ותחום. הוא מלא בסביבה חומרית וניתן למדידה, או שהאדם בתוך הזמן המוגדר או שהוא נופל מחוץ לזמן. לעומתו, השעון ההווייתי האינסופי מגדיר מהות אחרת של זמן. זהו הזמן האנושי, המתאר את המפגש של האדם עם הנפש שלו, עם ההוויה של עצמו , הזיכרונות והכאבים, חשבונות הנפש ואלו אינם ניתנים למדידה אבל נוכחים, קיימים, ומשפיעים על איכות  חייו של האדם לעיתים לאורך ימים ושנים. מי מאתנו לא מכיר חברים קרובים או בני משפחה שנתנו לזמן לעשות את שלו ומשנואשו התאכזבו או מיצו את הדרך הזו פגשנו אותם בקליניקה מחפשים דרך… תוך התייחסות לזמן למקום הניסוי והתהייה.

במסגרת הטיפול אנו פוגשים את שני השעונים בו זמנית, זה שקובע את מסגרת הזמן, המקום והתנאים. וזה שמבקש מאתנו לשכוח את הזמן האובייקטיבי המוחשי כדי שנוכל להתמסר לתהליך, לפגוש את  המטפל – זולת עצמי, ויחד אתו להתפתח ולצמוח למקומות חדשים.

כאמור לעיל, הזמן לכשעצמו אינו מאפשר מרחב פוטנציאלי של גדילה וצמיחה. הוא רק עוזר לנו להתרגל למציאות הגם שהיא פחות טובה. ככל שעובר הזמן הנטייה שלנו כבני אדם היא לפגוש את עצמנו שוב ושוב עם ההרגלים והדפוסים המוכרים לנו. לדבר אל עצמנו באופן שחוזר על עצמו ולא פעם אף לשנן לעצמנו את מה שאמרנו לעצמנו זה מכבר. לעומת זאת, הטיפול הנפשי זו פעולה שנעשית בשניים ומעצם כך היא מאפשרת התנסות וחוויה שיש בה למידה אישית ובינאישית. המפגש  הבינאישי בניגוד לזמן האובייקטיבי מזמין את המטופל בלשונו של ווינקוט לשחק בתוך עצמו, לבנות, לשבור, לשנות  וליצור התנסויות חדשות עם עצמו ועם אחרים תוך כדי התהליך הטיפולי ומתוך שינוי מחשבתי, רגשי והתנהגותי שמתהווה ומתגבש באופן הדרגתי.

בנוסף, הדיבור, הדיאלוג והשיח עם המטפל בונים ומרחיבים את השפה השגורה והקיימת של המטופל, ובו בזמן הוא לומד להרכיב משקפיים רב ממדיים, המאפשרים לו לראות ולהבין את גווני הקשת הרבים של החיים באופן אמפאתי וקשוב, פוגש, משתף, מקבל ונותן. מחווה אנושית שמעשירה את הביטוי האנושי של האדם הן כלפי עצמו והן בהתייחסותו למציאות והסביבה.

בסיכום  – על מנת שנוכל לטפל בכאבים, ההחמצות, והשאלות היומיומיות והקיומיות בדרך אחרת מזו המוכרת לנו. עלינו לצאת מההרגלים המוכרים, הדיבור המוכר ולעיתים אף העקר עם עצמנו ועם אחרים. להקשיב לקולות אחרים בתוכנו ובסביבתנו תוך שאנו מפנים מקום בתוכנו לשעון ההווייתי האינסופי בצד השעון הביולוגי היומיומי כי זו מהות האדם.

הטיבה לתאר זאת לאה גולדברג בשיר "הזמן".
הזמן הזורם איכה ינסני
חשבונו הכפול חובתי וזכותי
כל יום בונה אותי והורסני
ומשלים כאחת את חיי ומותי

(מתוך :"שירים קטנים")
לכן, חשוב שידע ויבין האדם אימתי עת לדחוק ולזרז, ואימתי עת להיאזר בסבלנות ולתת  לזמן לעשות את שלו.

הקשבה היא מילה פשוטה בעלת עולמות תוכן שונים מגוונים ורחבים.

היא כוללת בתוכה רבדים שונים של קשב ותקשורת בתוך עצמנו ועם האחר

ההקשבה מבטאת את היכולת להתייחס לתוכן בצד המסר,

להתייחס למסר הגלוי בצד המסר הסמוי.

היא מבטאת את היכולת לחלום ולהרהר בצד אי היכולת לדמיין ולחלום.

הקשבה מסבה את תשומת הלב, לסימפטום הגופני ו / או ההתנהגותי המבקש לתת ביטוי לנפש המסתתרת.

היא קשובה ומקשיבה לאהבות, השנאות, הפחדים וההחמצות.

ההתרסות וההישגים, הכאבים והפיוס. 

הקשבה מבקשת להתבונן ביכולת של המטופל לשאת ולתת ולנהל דיאלוג

בצד תקשורת חסומה ונעדרת מרחב. 

עולמות של תוכן מגוונים ושונים מרכיבים אותה,

לעיתים עשירים ברבגוניותם ולעיתים חסרים את היכולת לבטא ולהתבטא

ולמצוא את הקול

כל אלה ועוד פוגשים את התדר של המטפל שמחפש, מקשיב, ומאזין –

למלודיה, לצליל והטונציה, לקצב והמקצב , הרווח והנקודה העוברים בין ובתוך המילים ויוצרים את מנגינת הנפש כולה.

או לחילופין חכמת הנכדים הקסומים המאתגרים אותנו כל פעם מחדש לא לקפוא על השמרים, ובחן השמור להם, הם יודעים להוציא מאתנו את יתרון הניסיון והבגרות ולשלב אותו עם הרעננות שלהם לשיתופי פעולה, של חוויה והתנסות רגשית ותודעתית שאין להם שיעור.

אני מניחה, כי רובנו מכירים את הניסוי הידוע על חכמת האבנים הגדולות והצורך לבחון סדרי עדיפויות ולקבל החלטות בזמן הקצוב שעומד לרשותנו. (למי שאינו מכיר, ממליצה בחום לצפות בסירטון יוטיוב- חכמת האבנים הגדולות)

ובכל זאת, סיפור זה שנחשפתי אליו לראשונה בסוף שנות ה – 80 וחזר והתגלגל לפתחי מפעם לפעם במסגרות לימוד שונות. הפעם קיבל תפנית ייחודית שאפשרה לי לכמת עבור עצמי את אותן אבנים גדולות בפרספקטיבה של זמן, מקום ויחסים.

הפעם הייתה זו אחת מנכדיי הקסומים שלרגל יום הולדתה התשיעי ביקשה אותי לצאת אתה ל"שופינג" מאתגר וייחודי. "שופינג" של "סיור מוחות" (כך היא הגדירה אותו) לצורך פעילות בכתה שאותה רצתה לקשור עם יום הולדתה.

"אני אביא כיבוד והפתעות אבל אני רוצה עוד משהו… לעשות עם החברים ואני רוצה לחשוב על זה אתך".

אין ספק, כי היה זה רגע מכונן ומשמעותי. שהוביל את שתינו ל"שופינג" תודעתי והתנסותי שלווה בהתלהבות, חדוות יצירה, והנאה צרופה. על המרחב המשותף, פרי היצירה המשותפים והאבנים שכל אחת מאתנו גיבשה לעצמה להמשך הדרך…

נכדתי עסקה מבחינתה במלאכת התרגום של הניסוי ומסקנותיו, אספה חומרים לצורך הניסוי בכתה, בנתה מערך שיעור להדגמה והייתה כל כולה נרגשת מהתהליך, התכנון, העשייה, והאתגר שנלווה אליו.

ואני –  הרהרתי לי על המפגש, המפגש בין העולמות האישי והבינאישי של הצעיר והמבוגר, הבשל והמתהווה, הישן והחדש שמוכנים להיפגש ולפגוש, לגלות, לשתף, לרצות לקבל ולתת, לתת מקום ולחבר בין עבר ועתיד דרך ההווה, מבלי שאחד מהצדדים צריך לדחוק את רגליו של האחר, כפי שנפוץ היום לא מעט, כדי לתפוס מקום ולהרגיש בטוח.

הרהורים אלה הציפו בי מחדש את סיפורו הנפלא ומאיר הלב והעיניים של יהודה אטלס, "חכמת הזקנים" והערך שיש ל"זקן" בחיים האישיים והמקצועיים שלנו במפגש בין עבר עתיד והדיאלוג שביניהם.  (הסיפור מופיע בספר "סיפורים שאהבתי" – יהודה אטלס)

ומעשה שהיה כך היה… "באחת מארצות קדם חי לו מלך, שבקש להישאר צעיר לנצח. מדי בוקר היה ניגש אל הראי ובוחן את פניו באם עלתה בהם זקנה. כשמצא בהם קמט או שיער שיבה בשערו עשה הכל על מנת לטשטש עקבות הזקנה. ככל שניסה להסיח חרדתו מהזקנה, כך גברה חרדתו מפניה. באחד הימים כשיצא אל מחוץ לארמון ראה זקנים וזקנות חרושי קמטים  ושבי שיער, ומראם לא נתן לו מנוח . מיד גזר לגרש אותם מהממלכה והוציא חוק כי כל מי שיסתיר זקן יואשם בפלילים ויהיה צפוי לעונש מוות. כולם עמדו בגזרת המלך למעט איכר צעיר שאהב את אביו הזקן אהבה עזה. ולכן, הקים לו בקתה בלב היער, ומדי לילה, היה מגיע לבקרו ודואג לכל מחסורו.

למלך הייתה בת יחידה שרצה להשיא. הוא החליט כי ייתן את בתו רק לצעיר שיצלול לבריכה המלכותית בארמון ויביא מקרקעיתה כד זהב. בנוסף, הוא התנה תנאי כי כל מי שיכשל במשימה יישלח לכלא לכל ימי חייו. רבים ניסו וכשלו והובאו למאסר. גם האיכר הצעיר רצה לנסות את מזלו ואביו ניסה להניאו מכך אך ללא הצלחה מרובה. כפשרה הם הסכימו ביניהם שהבן ילך אל חצר הארמון, ילמד את השטח והאירועים לפני ולפנים, ויחזור אל אביו עם נתונים לפיצוח… סיפר האיכר לאביו כי ראה שלושה נסיכים בזה אחר זה, המזנקים אל המים, בין צללים של ענפי עץ, כדי להעלות את הכד מקרקעית הבריכה ובו ברגע שקפצו, נעלם הכד כלא היה.  הרהר הזקן וחזר לשאול את הבן אם כשראה את הכד, ראה אותו נשקף במים מבין צללי הענפים של אותו עץ? משהשיב הבן בחיוב, ייעץ לו האב, כי כשיגיע תורו ויתבקש לקפוץ אל המים, במקום לקפוץ אל המים, ימהר ויטפס על העץ ומשם יוריד את כד הזהב שאת בבואתו רואים במים.  

לכשעשה זאת האיכר, שאל אותו המלך איך גלית הסוד, שכל הצעירים לפניך כשלו בו? ענה לו האיכר, כי לא חוכמתו היא שעמדה לו, אלא חוכמתו של אביו הזקן, שביקש לגרשו מן הארץ יחד עם כל הזקנים. והוסיף, אמנם הוא איש זקן, גבו כפוף, ראשו שיבה ופניו תלמים, אך כולו מלא חוכמה וניסיון.

הסיפור הזה במקורו נכתב לצעירים. אך, יהודה אטלס חזר וסיפר אותו כמבוגר. משום שהבין  כי בחיים ישנם מצבים אוניברסליים, למרות רוחות התקופה שבכל עידן. ולכן, את המסרים הנלווים אליהם רצוי וכדאי להעביר אותם בינינו מדור לדור, וכל אחד יוסיף או יגרע ממנו לפי טעמו, הבנתו ודמיונו.

ובאשר לי ולנו כפרטים וכחברה, חושבת על ההתמודדויות והאתגרים, המעברים והשינויים שהחיים מזמנים לנו. חלקם נעימים, וחלקם פחות, חלקם צפויים וחלקם נכפים, ובתוך כל אלה עלינו לבחור לאן מועדות פנינו, מהם האבנים החשובות בחיים, במה כדאי להשקיע ועל מה לוותר, כדי למצוא את הכד שבקרקעית הבריכה שלנו.

מוקדש באהבה לכל נכדיי וילדיי שלכל אחד ואחת ביחד ובנפרד יש מקום אוהב בתוכי.

מרגלית כהן- פסיכותרפיסטית קלינית | נייד: 052-6760185